נסו להיזכר רגע בימים בהם אתם למדתם בבית הספר. האם היו לכם בכיתה ילדים עם "בעיות קשב וריכוז"? בכתה שלי, וזה היה מזמן, היו שניים שפשוט נחשבו לבלגניסטים. הם היו עונים בלי להצביע, והמחברות שלהם נראו כמו משהו שהחתול הביא. שניהם, אגב, למיטב ידיעתי, יזמים ואנשי עסקים מצליחים מאוד היום.שניהם, אילו היו מאבחנים אותם היום, היו זוכים ללא ספק לתואר ADHD.
האם תמיד היו בעיות קשב וריכוז, רק שלא ידעו לאבחן אותן. או שאורח החיים שלנו גורם לכך שכולנו לוקים בהפרעת קשב וריכוז?
אין ספק שסגנון החיים שלנו מכתיב התנהלות שונה של תשומת הלב. מגיל אפס ילדים יושבים מול מקלט טלוויזיה מרצד, ולפעמים גם נרדמים מולו. כולנו מזפזפים, גולשים, מסמסים ולא נשארים ממוקדים בגירוי אחד לאורך זמן. העולם שסביבנו מנצנץ ומרצד, מסתובב ומתחלף ללא הרף. הצפה זו של גירויים מבחוץ מכתיבה גם את סגנון התקשורת הפנימי שלנו. בתוך כל הרעש הזה, קשה לנו ליצור תקשורת פנימית עם עצמנו. אי השקט שבחוץ תורם לאי השקט שבפנים, וזה בתורו תורם חזרה לאי השקט שבחוץ.
רוב הפתרונות הקיימים היום לחוסר השקט הזה פותרים בעיקר את הסימפטומים, אבל לא את הבעיה עצמה.
וכאן נכנס לתמונה האימון האינטגרטיבי. אינטגרטיבי - משום שהוא מאמן את הילד בכל המישורים: השכל, הרגש, הרוח, המחשבה, הדיבור והמעשה. באימון האינטגרטיבי, המאמן ילמד את המאומן להפוך לבעל בית על מה שקורה אצלו בפנים, לווסת את תגובותיו, וליצור שקט פנימי.
הדבר הראשון שהילד לומד הוא שיש הבדל בין בין הגירוי לבין התגובה. למרות שהם קורים די צמוד זה לזה ולפעמים קשה להבחין. הילד לומד לפרק את מנגנון ה"גרוי-תגובה" למרכיביו, וכך, על ידי אימון, ללמוד להבחין בגרוי, אבל לא להפעיל באופן אוטומאטי את התגובה.
לצורך כך, הוא צריך קודם כול ללמוד שהוא זה שמפעיל את התגובה. יוצר אותה, ומחליט עליה. תנו לילד למשל להסתכל על תמונה, או חפץ כלשהם, וליצור במכוון סוגים שונים של תגובות אליה: פעם לתאר אותה באופן חיובי, פעם באופן שלילי, ופעם פשוט לתאר בצורה ניטראלית את מה שהוא רואה. אחרי כמה פעמים שהילד יעשה עם זאת תמונה או חפץ, עם אנשים בסביבתו, חברים, מורות ואף ביחס לעצמו, הוא יתחיל להבחין שהדברים עצמם הם "ריקים", והתגובה שהם מעוררים הם בעצם התגובה אנחנו יוצרים אליהם,
שהתחושה הפנימית שנוצרת היא תוצר של פרשנות (זה יפה, מכוער, אני אוהבת את זה, שונאת את זה, זה מעצבן, זה מזכיר לי אירוע טעון רגשית, וכד').
לאחר שהילד יבחין בזה, הוא יגלה שהדברים עצמם הם בעצם "ריקים". התגובה שהם מעוררים תלויה בפרשנות, ואת הפרשנות הוא עצמו יוצר. בשלב הזה הוא יתחיל ללמוד לווסת את תגובותיו, ומכאן - לחוש שיש לו הרבה יותר שליטה ועוצמה, שהוא הרבה פחות הקורבן של עולמו והרבה יותר היוצר שלו. וזה, אם תרצו, הצעד הראשון אל החופש
עדית בן פורת, מרצה בנושאי העצמה והתפתחות אישית, קורסי הכשרת מאמני ילדים ונוער
